פסק-דין בתיק ע"א 30884-05-11

כב' השופטת רחל ברקאי:

1.                  מונח בפנינו ערעור וערעור שכנגד, על פסק דינו של בית המשפט השלום בקרית גת (כב' השופט א. אינפלד) בתא 1521/05 , מיום 7.3.11, אשר קיבל את תביעת המערערת, שהינה גם המשיבה שכנגד (להלן:" המערערת"), באופן חלקי ודחה את התביעה שכנגד אשר הוגשה על ידי המשיב, שהינו המערער שכנגד (להלן:" המשיב").

העובדות שאינן שנויות במחלוקת.

2.                  המערערת, הינה חברה המנהלת מפעל ליצור מצות שמורות בקרית גת והמנוהלת על ידי מר קדמי. המשיב הינו בעל מלאכה לחרטות, כרסום והשחזה בקרית גת. המערערת התקשרה עם המשיב בהסכם לפיו, התחייב המשיב לייצר עבורה מכונות לייצור מצות. המחלוקת שבין הצדדים נוגעת למערכת הסכמות והסכמים אשר גובשה בין הצדדים בתקופה שבין נובמבר 2002 לפברואר 2003.  כאשר המחלוקת הגיעה לפתחו של בית משפט לנוכח טענותיה של המערערת כנגד המשיב בדבר תקינות המכונה הראשונה שסופקה וסירובה של המערערת לקבל את המכונה השניה ובהתאם לשלם את התמורה החוזית ומנגד דרישתו של המשיב לקיים את ההסכמים על פי לשונם ולפצותו בגין נזקים נלווים שנגרמו לו עקב סירובה של המערערת להשלים את ההסכם.

3.                  בין הצדדים נחתם הסכם מיום 10.11.02 (להלן:" ההסכם"), כאשר על פי הסכם זה הסכימו הצדדים כי מחיר המכונות יעמוד על סך של 152,680 ש"ח ומחיר החלפים על סך של 45,000 ש"ח. באותו מעמד שילמה המערערת למשיב מקדמה בסך של 52,682 ש"ח ונקבע הסדר תשלומים לגבי היתרה. עוד הוסכם כי המכונות יסופקו עד ליום 15.12.02, עם אפשרות של מתן אורכה עד ליום 31.12.02.

כמו כן הוסכם בין הצדדים כי, כישלון העסקה יביא להשבת המקדמה, כשכל צד משחרר את חברו מכל אחריות. ההסכם כלל גם התחייבות של המשיב שלא למכור מכונות דומות בתוך 5 שנים מיום השלמת העסקה.

4.                  בין הצדדים התקיימה התכתבות נוספת, לאחר חתימת ההסכם הנדון, וביום 3.1.03 התקיימה פגישה בין המשיב לבין מר קדמי, מנהל המערערת במסגרתה התחייבה המערערת לשלם למשיב סך של 100,000 ש"ח ב-10 שיקים דחויים, כאשר בפועל נמסרו 8 שיקים, אשר אחד מהם נפרע לאחר מכן. במעמד אותה פגישה חתמו הצדדים על מסמך בו סוכם בתמצית כי זמן פירעונם של השקים מיום 1.3.03 ועד ליום 1.1.04, וכי במקרה של אי עמידה בהסכם של מי מן הצדדים, ביטול השקים לא יהווה עילה לתביעה. 

5.                  במסגרת תביעת המערערת לבית משפט קמא טענה המערערת כי המשיב הפר את ההסכם בכך שסיפק מכונות שאינן עונות על הצרכים ואינן מתפקדות ובהתאם העמידה את תביעתה על פיצוי בסכום מצטבר של 827,500 ש"ח המורכב מארבעה רכיבים עיקריים והם: אובדן רווח צפוי, בסך של 92,500 ש"ח, בגין הפסד עסקה לייצור מצות לאירופה; הוצאות בגין העסקת עובדים שנאלצה המערערת לממן במקום שימוש במכונות, בסך של 420,000 ש"ח; אובדן זמן ואובדן חומר גלם בסך של 210,000 ש"ח; ופיצוי בגין פגיעה במוניטין, עגמת נפש וטרדה בסך של 50,000 ש"ח. כמו כן דרשה המערערת השבה של כספי המקדמה ששילמה למשיב בסך של 62,680 ש"ח.

6.                  מאידך, טען המשיב בתביעתו שכנגד, כי המערערת היא זו אשר הפרה את ההסכם בכך שלא עמדה בהתחייבות החוזית ולא פרעה את השקים שמסרה ובהתאם טען כי המכונות שמסר היו תקינות וכשירות לעבודה. לפיכך, דרש מהמערערת פיצוי כולל בסך של 335,282 ש"ח המורכב משלושה רכיבים עיקריים והם: יתרת התמורה החוזית בסך של 196,262 ש"ח, פיצוי בגין כך שהתובע נדרש להוצאות מימון בסך של 43,020 ש"ח, עקב אי עמידת המערערת בהתחייבויותיה להזרים לו כספים על חשבון התמורה וכן פיצוי בגין נזק שנגרם נוכח קשיים בתזרים המזומנים.

7.                  בית משפט קמא נדרש למספר שאלות: הראשונה שבהן, האם ההסכם המקורי שנחתם בין הצדדים ביום 10.11.02 משקף את הסכמות הצדדים או שמא נחתם על ידי המשיב מבלי שידע את תוכנו. השאלה השנייה לה נדרש, הינה מה משמעות ההסכמים המאוחרים בכתב ובעל פה, שנעשו בין הצדדים ביחס להסכם הראשון, האם הם משנים ומעדכנים את ההסכם המקורי או שמא מלמדים על בטלותו וכי באו במקומו. השאלה הנוספת לה נדרש בית משפט קמא הינה, מי גרם להפרת ההסכם שבין הצדדים, האם המשיב בשל העובדה שלא סיפק מכונות מתפקדות במועדים בהם התחייב לספקן, או שמא המערערת בכך שביטלה שיקים שהיוו חלק מן התמורה לעסקה, החזירה למשיב מכונה שסיפק לה ואף סירבה לקבל את יתר המכונות לחזקתה.

8.                  בית משפט קמא, אשר נדרש לדברים, קבע בסופו של יום כי ההסכם הראשוני מיום 10.11.02 הינו הסכם מחייב בין הצדדים וכי אין בהסכמות המאוחרות שבין הצדדים כדי לבטלו ולכל היותר היה בהן כדי לעדכנו ולהוסיף עליו. בהתאם, דחה את טענות המשיב כי חתם על ההסכם בלא שקרא אותו ובלא שהסכים לו, כשהוא קובע כי גרסתו של המשיב אינה מהימנה עליו. בית משפט קמא העדיף את גרסתו של מר קדמי, מנהל המערערת, באשר לתולדה של יתר המסמכים וההסכמים שבין הצדדים כשהוא קובע כי מאחר והמשיב הפר את ההסכם המקורי ולא סיפק למערערת את המכונות במועד המוסכם, עד ליום 15.12.02 וגם לא עד ליום 31.12.02, נועד ההסכם השני מיום 3.11.03, להסדיר אך את מערך התשלומים כנגד מסירת המכונות.

בית משפט קמא קיבל את עמדת המערערת וקבע כי פעלה כדין עת שלחה הודעה בכתב למשיב ביום 27.1.03 על ביטול ההסכם בשל אי מסירת המכונות במועד וכן קיבל את עמדת המערערת כי המכונה האחת שסיפק לה המשיב לא היתה תקינה מאחר והיו חסרים בה סכינים ולא ניתן היה להשתמש בה.

בסופו של דבר קבע בית משפט קמא כי, המשיב הוא זה אשר הפר את ההסכם וכי בדין ביטלה המערערת את העסקה, כשהוא מציין כי חלופת המכתבים שבין הצדדים שבאה לאחר ביטול ההסכם אך ממחישה את ניסיונותיה של המערערת להציל את העסקה ולקבל לידיה את המכונות.

9.                  לנוכח קביעות אלו דחה בית משפט קמא את עמדת המשיב כי המערערת היא זו אשר טרפדה את העסקה ובהתאם דחה את התביעה שכנגד שהוגשה על ידי המשיב. סיכומו של דבר קבע בית משפט קמא כי ההסכם המקורי שנחתם בין הצדדים הינו ההסכם המחייב וכי השינויים שנעשו לאחר מכן עומדים לצד ההסכם ומהווים אך שינויים ותיקונים מאוחרים שאין בהם כדי לקעקע את תוקפו של ההסכם הראשוני שבין הצדדים. מכאן קבע כי יש לדחות את תביעת המשיב ובהתאם ראה לנכון לקבל את תביעת המערערת.

10.              כאשר נדרש לשאלת היקף הפיצוי לו זכאית המערערת, קבע בית משפט קמא כי על פי ההסכם שבין הצדדים, הוסכם בין הצדדים כי במקרה של כישלון העסקה תעמוד לצדדים תרופה אחת בלבד והיא, השבה (כספית ומכונות ) כאשר כל צד משחרר את האחר מכל אחריות. אולם, למרות האמור בהסכם ראה לנכון בית משפט קמא לקבוע כי ההתנהלות המאוחרת יותר של המשיב היתה נגועה בחוסר תום לב בקיום ההסכם ובמו"מ לקראת  תיקונו, במידה המחייבת את המשיב לפיצויים נוספים עקב הנזקים הנוספים שנגרמו בהתנהלות האמורה וזאת בשל התכחשותו להסכם שחתם עליו ודרישותיו החוזרות לשנות את תנאי ההסכם לטובתו, כאשר הוא מודע ללחץ הכלכלי שבו נתונה המערערת השואפת לקבל את המכונות זמן סביר לפני חג הפסח.

לפיכך, ראה לנכון להורות על תשלום כולל של 80,000 ש"ח, בערכי יום 1.1.03, המגלם בחובו רכיב השבת כספי המקדמה ששילמה המערערת למשיב, סך של 62,820 ש"ח והיתרה פיצוי בגין ניהול מו"מ שלא בתום לב. עוד בנוסף, חייב בית משפט קמא את המשיב בשכר טרחת עו"ד בסך 18,000 ש"ח וכן תשלום הוצאות בית משפט.

11.              בערעור שהגישה המערערת טענה המערערת כנגד גובה הפיצוי שנפסק לטובתה כשהיא מדגישה כי בפועל, לאחר הפחתת סכום ההשבה בסך 62,820 ש"ח כל שפסק בית משפט כפיצוי לטובתה מגיע לשיעור של 17,000 ש"ח בלבד מקום שהוכיחה נזקים בשיעור העולה על 770,000 ש"ח.

לטענתה, טעה בית משפט קמא עת פטר את המשיב מתשלום פיצויים, בהסתמך על ההסכם. לטענתה, ההסכמים המאוחרים בכתב באו במקום ההסכם המקורי או שינו אותו ולכן ההוראה, המופיעה בהסכם הראשוני, לפיה בנסיבות של הפרה לא יהיה סעד של פיצוי לצד הנפגע, למעט הזכות להשבה, אינה חלה. עוד טענה כי, הויתור על סעד של פיצוי, מתקיים רק בנסיבות בהן המשיב מחזיר את המקדמה במועד שנקבע לאספקת המכונות וכי מקום שהמשיב לא החזיר את המקדמה עד היום אין הוא יכול ליהנות מן הויתור הקבוע בהסכם. לפיכך, טענה כי, בית משפט טעה בכך שלא חייב את המשיב לפצותה בגין מלוא נזקיה כתוצאה מהפרת ההתחייבות היסודית השניה והיא כאמור, השבת המקדמה. עוד לחילופין טענה, כי הצדדים, על דרך התנהגות, חזרו בהם ו/או  זנחו את ההוראה בהסכם, לפיה מוותרים הם על זכותם לתבוע פיצויים בנסיבות של הפרת הסכם, והראיה לכך הינה כי המשיב לא הסתמך על הוראה זו בכתב הגנתו או בסיכומיו בכתב ולא ביקש לדחות את תביעת הפיצויים, לפיכך, במסגרת תביעתו שכנגד טען לפיצויי הפרה.

12.              מנגד, טען המשיב בערעורו שכנגד כי שגה בית משפט קמא עת קיבל את עמדת המערערת וקבע כי הוא זה אשר הפר את ההסכם בכך שלא סיפק מכונות במועד וגם לא מכונות תקינות. לטענתו, שגה בית משפט קמא עת קבע כי המכונה הראשונה שסופקה למערערת היתה ללא סכינים והראיה עליה מבקש המשיב להצביע הינה חלופת המכתבים שבין הצדדים, כשלטענתו, באף לא אחד מן המכתבים עולה טרוניה של המערערת בדבר אספקת מכונה ללא סכינים. בהתאם, טען כי המערערת  היא זו אשר הפרה את ההסכם, בכך שסירבה לקבל לידיה את המכונות וכן סירבה לשלם את מלוא התמורה בגין המכונות, ולא הביעה נכונות לשלם את התמורה ואפילו ביטלה שיק על סך 10,000 ש"ח שנמסר כשיק דחוי למשיב מיום 24.1.03.